הסכמה הנרטיבית

לבני אדם שונים, ללא קשר להשכלתם יש מכנה משותף המאפשר להם לעשות שימוש אחיד בסיפורים. יכולת משותפת זו היא הכשירות הנרטיבית המאפשרת לזהות טקסט סיפורי, להבין סיפורים, לייצר סיפורים, לסכם סיפורים ולהצביע על אירועים חשובים ומשניים בסיפור.
הנרטיב (הסיפור) מוגדר כסוג של טקסט או יחידת שיח בעלת אופי מיוחד הגורם למאזין להבחין שמדובר פה בסיפור ולא בדיסקורס שאינו סיפור.
המבנים הקוגניטיביים או הסכמות המשמשים בתהליך הבנת והפקת סיפור הם בלתי תלויים במבנים המשמשים לתהליך העיבוד של מלים בודדות ומשפטים בודדים. אי אפשר לעשות ניבויים מדויקים לגבי חלקי הסיפור שישוחזרו, ישכחו או יעברו שינוי רק בהסתמך על מקורות מידע הקשורים בידע של מלים בודדות או הבנת המשפטים. יש צורך בפיתוח מודל המגדיר את המבנה העומד בבסיס תהליך ההבנה של יחידות האינפורמציה בסיפור ואת היחסים בין יחידות אלה.
Barlett (1932) היה מראשוני החוקרים שנסה להגדיר את סוגי המבנים המנטליים המשמשים בתהליך הפענוח והשחזור של סיפורים. הוא טען שדובר השפה לא יפיק מחדש את הסיפור בצורה מדויקת אלא יבנה אותו מחדש תוך הוספת ידע משלו, פרוש אירועים מוזרים וכו'. המאזין מפתח רעיון כללי לגבי הסיפור ולאורך זמן, כאשר הזיכרון לפרטים ספציפיים פוחת, התמה הכללית של הסיפור נשארת. המאזין מחליף את האינפורמציה אותה אינו יכול לשחזר באינפורמציה מוסקת המתאימה למבנה המקורי של הסיפור.
Rumelhart (1975) פתח דקדוק שניסה לייצג את הארגון הפנימי של החומר הסיפורי בתהליך הפענוח. הוא הגדיר מספר קטגוריות הקיימות בסיפור ואת האינפורמציה שכל קטגוריה מכילה.
Stein & Glenn (1979) התבססו על עבודתו של Rumelhart והרחיבו אותה לפתוח הסכימה הסיפורית - דקדוקי הסיפור (story grammars). הסכימה הסיפורית איננה ספציפית אלא מופשטת ועומדת ברקע של קבוצה גדולה מאוד של סיפורים. היא רקורסיבית ומורכבת מקטגורית ההיצג (setting) וממערכת אפיזודות.
תפקידי קטגורית ה-setting הם הצגת הדמויות המרכזיות ותאור ההקשר החברתי, הפיזי והמיקום בזמן שבו מתרחש הסיפור. משפטי ה-setting מופיעים בד"כ בתחילת הסיפור אך הם יכולים להופיע בכל מקום בסכימה הסיפורית כשיש צורך בהצגת דמות חדשה או הקשר פיזי או חברתי חדש.
יתר מבנה הסיפור מתואר ע"י מערכת אפיזודות המורכבת מאפיזודה אחת או יותר היכולות להתקשר זו לזו בדרכים שונות. כל אפיזודה מורכבת מהקטגוריות הבאות:
אירוע מאתחל - (initiating event) הפונקציה המרכזית של האירוע המאתחל היא ליצור תגובה אצל הגיבור.
התוכן האינפורמטיבי של האירוע המאתחל כולל שינוי במצב הסביבה הפיזית שלא נגרם ע"י הגיבור, פעולה הנעשית ע"י הגיבור או דמות אחרת, תגובות פנימיות כמו תפיסת אירוע חיצוני ושינויים במצבו של הגיבור.
תגובה -(response)קטגוריה זו מורכבת מהתגובה פנימית ומרצף התוכנית.
התגובה הפנימית מתייחסת למצבו הפסיכולוגי של הגיבור לאחר האירוע המאתחל ומטרתה לגרום לו ליצור רצף של תוכנית פעולה. התגובה הפנימית כוללת היגדים לגבי רגשותיו, מטרותיו ומחשבותיו של הגיבור.
קטגוריה זו מושמטת בחלק מהסיפורים מכיוון שתגובתו הפנימית של הגיבור ניתנת להבנה מהאירוע המאתחל או מההתנהגות שאחריו. גם כאשר הסיפור הכתוב לא כולל את התגובה הפנימית של הגיבור, היא כלולה בייצוג הפנימי של מבנה הסיפור.
תכנית פנימית (internal plan) - התכנית הפנימית מורכבת מהיגדים אשר מגדירים את האסטרטגיה של הגיבור להשגת שינוי במצב. היא כוללת אינפורמציה לגבי המטרות ולגבי מחשבות על הסיטואציה.
ניסיון (attempt) - פעולותיו החיצוניות של הגיבור להשגת המטרה. בקטגוריה זו מתוארות
פעולותיו של הגיבור על מנת להשיג את המטרה.
תוצאה (result) - בקטגוריה זו מוצגת השגת או חוסר השגת מטרותיו של הגיבור.
תגובה (reaction) - הקטגוריה האחרונה במבנה הפעולה הכוללת תיאור תגובותיו ומחשבותיו של הגיבור לגבי השגת מטרתו. בניגוד לקטגורית התגובה הפנימית, קטגוריה זו אינה כוללת מטרה ואינה מובילה לתוכנית פעולה. במקרה שהשגת המטרה גוררת תגובה הגורמת לתוכנית פעולה, הרי שהיא מציינת התחלת אפיזודה חדשה.
לסיכום, כל אפיזודה חייבת לכלול:
1. אירוע מאתחל או תגובה פנימית הגורמים לגיבור ליצור רצף התנהגותי מכוון מטרה.
2. פעולה שהיא ניסיון להשגת המטרה.
3. תוצאה ישירה המסמנת את הצלחת או כשלון השגת המטרה.
אם שלושת הקריטריונים הללו לא מתקיימים האפיזודה אינה מושלמת.
הסיפור מסתיים בסיום פורמלי - Coda, הקושר את הנרטיב לתוכן העכשווי.

אפשר לתאר את הסכמה הנרטיבית בעזרת הגרף הבא:

מערכת האפיזודות בסיפור היא רקורסיבית ומורכבת מאפיזודה אחת או יותר. כל שתי אפיזודות מקושרת כדי ליצור יחידת ניתוח גבוהה יותר. היחסים בין האפיזודות הבודדות במערכת האפיזודות מוצגים כשרשרת לוגית.
כל שתי אפיזודות יכולות להיות מקושרות ע"י 3 סוגי יחסים:
- יחס טמפורלי - האפיזודות מתרחשות ברצף של זמן - האפיזודה הראשונה לא גורמת ישירות
להתרחשות האפיזודה השניה אך יכולה ליצור את התנאים המקדימים לאפיזודה השינה.
- יחס סיבתי - קיים קשר סיבתי ישיר בין שתי האפיזודות כשהראשונה גורמת להתרחשות השניה.
- קשר בין האפיזודות ע"י ציין הקישור and - האפיזודות מתרחשות בו-זמנית.

לאבוב (1975, 1972) וריינהרט (1982) מבחינים בשני יסודות עיקריים מהם מורכב הסיפור:
- השלד הנרטיבי - רצף האירועים בסיפור - אלה הם ההיגדים המהווים את החזית בסיפור ומתארים את העלילה המתפתחת על-פי סדר ההתרחשות.
- משפטי רקע שאינם כלולים בשלד הנרטיבי וכוללים אינפורמציית רקע (תיאורי מקום, מידע
על הדמויות) ואמצעי הערכה.
אמצעי ההערכה יוצרים מרצף האירועים סיפור בעל משמעות ומפנים את תשומת הלב לנקודת השיא (high point) או לדמויות המרכזיות.

חוקרים אחרים התייחסו לתוכן הסיפור ולעניין שהוא מעורר אצל הקורא ולא רק למבנהו.
Wilensky (1982) טען שסיפור מעניין חייב לכלול Point - אלמנט כלשהו שמעורר את העניין של הקורא. במרכז הסיפור נוצרת סיטואציה אנושית דרמטית כתוצאה מקונפליקט בין המטרות אתן צריך להתמודד הגיבור, או בין מטרותיהם של הגיבור ודמויות אחרות בסיפור. וילנסקי טען שסיפורים שיש בהם "פואנטה" יתפרשו כסיפורים מוצלחים יותר בעיני הקורא ושיחזור הסיפורים ישקף את מבנה ה-point. נבדקים שהתבקשו לשחזר או לסכם את הסיפור זכרו את האירועים הקשורים ל-point טוב יותר מאשר את האירועים האחרים בסיפור.

התפתחות הסכמה הנרטיבית
החוקרים תמימי דעים שהסכימה הנרטיבית מתפתחת באופן הדרגתי עפ"י הרצף הבא:
1. רצף תיאורי הכולל עובדות ללא צייני זמן.
2. רצף אירועים המאורגנים בסדר טמפורלי ללא קשר סיבתי ביניהם.
3. אירועים הקשורים זה לזה בקשר סיבתי עם התחלה וסוף, אף אין לגיבור מטרה או תוכנית - כלומר, אין קישור גלובלי בין האירועים.
4. סיפור בשל המאורגן סביב הסכימה הנרטיבית.
Stein & Glenn (1979) הניחו שהילד מכליל את ה- story grammar העומד בבסיס הסיפור כפי שהוא מסיק את חוקי הדקדוק והתחביר הלשוניים.
בגיל 4 משתמשים הילדים בסכימה הסיפורית (story grammar) להבנת סיפורים אך הם אינם יכולים להשתמש בה עד גיל מאוחר יותר להפקת סיפור (Mandler, 1983). בגיל טרום בי"ס הילדים נמצאים עדיין בתהליך רכישת הסכימה הסיפורית ובסיפוריהם חסרים חלק ניכר ממרכיביה הבסיסיים (Nelson & Gruendel, 1986). בגיל זה דומים סיפוריהם לתסריט אשר אליו מצורפים מרכיבים מסוימים מהסכימה: הצגת הדמויות ושימוש בהתחלות ובסיומים של סיפורי אגדות.
Stein & Glenn (1979) מצאו שהידע לגבי ה-story grammar נרכש בהדרגה. 50% מילדי הגן הצליחו לספר סיפור בסיסי בעל מבנה אפיזודיאלי, 72% מילדי כתה ג' ו- 78% מילדי כתה ו'.
Stein, 1988 מצא שבגיל 5 שנים הילדים כוללים בסיפורים אינפורמציית רקע מתאימה, אירועים מאתחלים ומנסים לפתח עלילה, כלומר מופיעים מרכיבים בודדים של הסכימה הסיפורית.
רק בגיל 8 שנים נוספות המטרות הפנימיות, המניעים והתגובות של הגיבור וסיפוריהם של הילדים נעשים מתוחכמים יותר.
Peterson & McCabe (1983), לעומתם, מצאו שילדים מסוגלים כבר בגיל מוקדם יותר ( 4-5 שנים) להפיק סיפורים בעלי מבנה אפיזודיאלי. כנראה, שקשה לילדים צעירים לצרף מבנה זה עם תוכן דמיוני. כלומר, למרות שגם סיפוריהם של ילדים צעירים מאורגנים סביב קונפליקטים בין-אישיים, נדיר למצוא בהם התייחסות גלויה לכוונות ועמדות פנימיות.

עם הגיל הולכת העלילה בסיפור ונעשית מורכבת יותר. Stein בקש מילדים לספר סיפורים בהמשך לפתיחה נתונה. ילדי הגן נטו לספר סיפורים שסבבו סביב מכשולים סביבתיים שנפתרו ע"י הרכבת תוכנית חדשה או פניה לעזרה. ילדי כתה ג' הוסיפו לעלילה קונפליקטים בין-אישיים שנפתרו ע"י הטעייה, התקפת נגד או ע"י דמויות חדשות שנוספו לעלילה. אצל ילדי כתה ה' הופיעה לראשונה גם פשרה (בנוסף להונאה והתקפת נגד) כאמצעי להשגת המטרה. סיפוריהם של הילדים הכילו גם קונפליקטים תוך-אישיים כאשר השגת מטרה אחת פוגמת בהשגת האחרת.
בנוסף על היותה מורכבת יותר, העלילה נהיית מסודרת יותר ומרכיבי הסיפור נקשרים יחד לשלם הגיוני וקוהרנטי. ילדים בכתה ב' מארגנים חלק מהרצפים בסיפור בסדר הגיוני וחלק מהפעולות מסודרות רנדומאלית. בכתה ה' הופיעו סיפורים המכילים את כל מרכיבי האפיזודה לעלילה הגיונית וקוהרנטית.
כלומר, עם הכניסה לביה"ס קיימת כבר הסכימה הנרטיבית הבסיסית (מבנה האפיזודה הבסיסי) והיא ממשיכה ומתפתחת מאוד בשנות ביה"ס. התפתחות זו יכולה להיות קשורה ל:
- התפתחות של הידע לגבי תוכן רלוונטי ובעיקר ידע לגבי פתירת בעיות חברתיות.
- התפתחות הרעיון של מבנה הסיפור המבוסס על פעולות מכוונות מטרה הקשורות סיבתית ועל מכשולים.
- העלייה ביכולת לצרף ידע לגבי התוכן ולגבי מבנה האפיזודה לסיפור דמיוני.
הסכימה המלאה של הנרטיב מופיעה רק לקראת סוף ביה"ס היסודי. היכולת להשתמש באסטרטגיה ארגונית של הנרטיב בכתב מתפתחת גם לאחר ביה"ס היסודי וחטיבת הביניים.
Nelson & Freshman (1988).

רשימה ביבליוגרפית

ריינהרט, טניה. (1995). "מטקסט למשמעות: אמצעי הערכה". מחקרי מכון פורטר בעריכת ישעיהו שן.

Peterson, C. & McCabe M. 1983. "Developmental psycholinguistics: Three ways of looking at a child's narrative. New York: Plenum.

Stein, N.J. & Glenn, G. 1979. "An analysis of story comprehension in elementary school children". In: R. Freedle, ed. Multidisciplinary Perspectives in Discourse Comprehension. Norwood, NJ: Albex.

Wilensky, R. 1982. "Points: a theory of the structure of stories in memory". In:
Lehnert, W.G. & Martin, H. Ringle. 1982. Strategies for Natural Language Processing. Lawrence Erlbaum Associates. Hillsdale, New Jersey. London. 345-374.