Make your own free website on Tripod.com

ימי הביניים – מחורבן האימפריה הרומית בסוף המאה ה5 ועד גילוי אמריקה במאה ה15, הכינוי ניתן ע"י הומאניסטים של המאה ה15. התקופה היתה מכונה

 "תקופת החושך" ע"י אנשי הרנסנס בגלל הדיכוי של הכנסייה ושל המלכים באותה תקופה, באותה מידה גם היה קשה ליהודים מאוד שכונו " רוצחי ישו

המושיע". החלו להיכנות בי"ס ואוניבסיטאות כמו אוקספורד וקמפרידג'.

המוזיקה הייתה בקשר הדוק עם הדת הנוצרית, המושגים רוחניות ודתיות היו מושגים נרדפים, המוזיקה בתקופה הייתה של מנגינות עם דתיות ולחנים מזרחיים, האפיפיור גרגוריוס כשמאחוריו הכנסייה הקתולית החליטו להכין רפרטואר מוסיקלי אחיד – הקודקס הגרגוריאני, אלה היו לחנים שנבחרו מרבים וסודרו לפי חגים ומועדים של לוח השנה הנוצרי, שחלקם אף עובדו והולחנו ע"י גרגוריוס.

הכורל הגרגוריאני (מזמור מתוך הקודקס) מאפיינים: מרקם חד קולי (סולו כומר או מקהלה ביוניסון), אין ליווי כלי (מכיוון שהשימוש בכלים נועד לפולחן אלילים) זה נקרא א-קפלה. המנגינה נעה בטונים סמוכים כמעט כולה. המילים בלטינית, שפת הקודש של הקתולים, קצב חופשי שנקבע ע"י הטקסט., מיעוט מילים והרבה סילסולים. כל הלחנים בנוים על בסיס המודוסים הכנסייתיים בעלי אופי שונה.

סקוונצה – לכל הברה צליל אחד, מבוסס על טקסטים פיוטיים.

מיסה – טקס דתי נוצרי לזכר קורבן הארוחה האחרונה של ישו, הפרקים: קיירי אלייסון (אל, רחם נא) גלוריה (הילולה), קרדו (אני מאמין), סנקטוס (קדוש), אגנוס דאי (שה, אלוהים).

תחילת רישון התווים – היה מאוד קשה לזכור את כל מזמורי הכנסייה בעל פה ולהעביר לדורות

שיטת נאומות: נאומות (סימנים ביוונית) הם סימנים מעל הטקסט המסמנים את כיוון התנועהף לא מצויין גובה מדויק ולא משך צליל, לכן אפשר לשיר רק מנגינות ידועות.

לאחר מכן היו נאומות על חמשת תווים וכך היה מצויין גובה הצליל אך לא אורכו. במאה ה13 נולדה שיטת רישום משך הצלילם (השיטה המנזוראלית "מדודה"), יסוד כתיבת התווים כיום.

מוזיקה חילונית – נציגי המוזיקה החילונית היו ג'ונגלרים ומנסטרלים שעברו כפרים והתפרנסו ממופעי בידור. יותר מאוחר הופיעו טרובדורים וטרוברים (צרפת) שהיו משוררים ומלחינים מבני האצולה.

קנטוס פירמוס- סוג פוליפוניה שבו עובר הקול הנמוך בעוד הקולות הגבוהים נעים בחופשיות.

רנסאנס- כינויה של תקופה בת 200 שנה שראשיתה באיטליה במאה ה14 ומשם התפשטה לצפון אירופה ולמערב. פירוש המילה הוא לידה מחדש, לידתן מחדש של תרבויות רומא ויוון שהיו נערצות על ההומאניסטים בתקופה.ברנסאנס יצאו ברדותה של הכנסייה הקתולית והחלו להאמין שהאדם הוא במרכז העולם ולא האל, והחיים הם העיקר ולא מה שאחריהם.

הושפעו מתגליות גיאוגרפיות חדשות,שקיעתה של הקיסרות הרומית הקדושה, התפתחות הרגש הלאומי יותר מהשייכות לכנסייה העולמית, המצאות כמו מצפן ואבק שריפה, התפשטות הדפוס שהולידה קהל יודעי ספר וצמא ידע. האומנות התפתחה מאוד עם אומנים כמו מיכאלאנגלו, דונאטלו וליאונרדו דה וינצי

מוזיקה של הרנסאנס:מרכזי המוזיקה עוברים מהכנסיות לארמונות האצולה ושם מתפתחת מוזיקה חילונית. הביא לפריחת המוזיקה הרב-קולית לעומת החד קוליות של הכורל הגרג' והדו קוליות של הפוליפוניה המוקדמת מימי הביניים, החשוב ביותר- צמיחת המוזיקה הכלית, שימוש במודוסים שנראו עד כה כזיופים.

תכונות הפולי' של הרנס': ריבוי קולות- כתוצאה מכך המילים לא ברורות אך כעת הדגש הוא על המנגינות ולא על המילים. שליטת הקונסוננסים. שימוש בסוגים רבים של אימיטציה וקנו: ראי, הגדלה, הקטנה, סרטן ועוד. זרימת המוזיקה כמעט ללא עצירות (קדנצות). כל קפיצה במנגינה מאוזנת ע"י צעדים לכיוון ההפוך. ביסוס המודוסים של ימי הביניים אך העדפת היוני והאאולי- בישור המז' ומינ'.

צורות מוזיקה דתית: מוטט-חיבור רב קולי, בתחילה היה מבוסס על קנטוס פירמוס. מיסה – התוכן ומס הפרקים לא משתנה אך הסגנון משתנה לדוג' פאפא מארצ'לי.

מוזיקה חילונית: הקולית התפתחה לפשוטה ועממית: פרוטולה ווילאנלה באיטליה וליד בגרמניה שאנסון בצרפת. מאפיינים: 3 או 4 קול. הקול העליון בולט, השאר מאורגנים כאקורדים המלווה את המנגינה.

והתפתחה גם למורכבת: המדריגל: הטקסט באיטלקית בניגוד למוטט בלטינ' ולעיתים נכתב ע"י משוררים גדולים. רב קוליתאך חושייה מחוקי הפולי'. התוכן כולל מגוון נושאים חילוניים מרציניים ועד להומור. באחדים יש ליווי כלים.

המוזיקה הכלית: הכלים: ויאולה, לאוטה (כלי פריטה מהמזרח התיכון), כלי נשיפה עתיקים, צמבלו.. צורות: פרלוד-"נגינת מבוא" בלטינ', קאנצונה-"שיר" באיטלקית, ריצ'רקאר- יצירה פולי' דומה לפוגה.

בארוק-מסוף המאה ה16 באיטליה, התפשט באירופה ועד אמריקה ועד ראשית ה18, התנאים לקיום תקופה חדשה התגבשו כשהכנסייה הרומית קאתולית ניצלה את האומנות לצורכי תעמולה דתית בכדי למשוף אנשים לדת. גורמים נוספים הם: נתגלו יבשות חדשות ועמים חדשים, הוכרו מנהגים חדשים ושפות חדשות.גילויים רבים במת' אופטיקה ואסטרונומיה, התחילה להתגבש דעה שלא האדם הוא מרכז העולם אלא התבל הגדולה, האינסופית שהאדם פועל בה. השינויים שינו את האומרנות, כשקודם החלל נתפס כמשהו סופי, עכשיו הוא נתפס כאינסופי ולא מוגבל, וזה התבטא באומנות (תקרת כנסיות וכו), לראשונה הנוף ששימש רק כרקע לציור דמויות נעשה נושא אומנותי. בבארוק שוב הפסיקו לעסוק באומנות מהשכל והחלו ליצור אומנות מהרגש, חיפשו דרכים לעורר ולהרשים את החושים. האומנות הייתה מאוד תיאטרלית ודרמטית. כאשר אנשים תוארו ביצירות הושם דגש על החוויות הגופניות נפשיות.

התפתח התיאטרון והקומדיה דל ארטה, התפתחה האופרה, במוזיקה התפתחה טכניקת העיבודים והאימפרוביזציות, במוזיקה מונטורדי פתח את התקופה אבל שיאה התבטא בבאך.

מאפייני המוזיקה: מזור ומינור מחליפים את המודוסים. עליית ההומופוניה, אך גם שיא של הפוליפוניה בבאך. פוליפוניה חופשית על בסיס הרמוניה. המצאת יצירות בעלות מימדים גדולים. דרמטיות תיאטרליות. שיטת באס קונטיניו. המצאת הכינור ומשפחתו. מטיה לקישוטים רבים. ניגודי עוצמה כהד. וירטואוזיות. תזמורת קאמרית על בסיס של כלי קשת וצ'מבלו לפעמים מצטרפים כלי נשיפה.

סוגי יצירות קוליות: אופרה- נולדה על גבול המאה ה16 ו17, אנשי הרנסאנס רצו להחיות את הטרגדיה היוונית שהיתה מלווה במוזיקה, כך נוצרה האופרה שנקראה אז דרמה פר מוזיקה האופרה התפשטה באיטליה, האופרות הראשונות נכתבו לסיפורי מיתולוגיה יוונית, הן היו מורכבות מקטעי סולו וקטעי מקהלה שבהם רצ'יטטיב-דיקלום מוזיקלי שמטרתו לקדם את העלילה (סקו עם צ'מבלו לבד ואקומפנגנטו עם תזמורת) ואריה שהיא שיר סולו שלעומת הרציטטיב עוצרת את העלילה ומביעה רגשות. האריות היו כתובות בד"כ בצורה תלת חלקית הנקראת דה קאפו (מההתחלה): החלק השלישי חוזר על הראשון אך עם אפשרות לאילתורים והפגנת וירטואוזיות. משם עברה האופרה לאנגליה (גנרי פרסל) ולצרפת (ז'אן באטיסט ליולי), בצרפת כללה גם חשיבות באופרה לתזמורת ובלט. אורוטוריה בדומה לאופרה, נולדה בין מאה 16-17, השם מהמילה הלטינית לדבר, מקורותיה בקריאת ספרי קודש. כמו באופרה יש בה עלילה, קטעי סולו, ומקהלה בליווי תזמורת, אך בניגוד לאופרה היא כתובה ברובה על נושאים דתיים, אין משחק ותפאורה והדגש על קטעי מקהלה ולא סולו. פסיון- אורוטוריה שמספרת את סיפור הצלבתו והחייתו של ישו. קאנטאטה- ("לשיר" באיטלקית), שייכת למוזיקה הקאמרית (הרכבים קטנים), שייכת למוזיקה הדתית אך יש מעטות חילוניות. הכליפ: עוגב, כינור ומשפחתו, צמבלו, כלי נשיפה מעץ (חליל צד, אבוב) וממתכת (חצוצרה ללא שסתומים, קרן יער).

סוגי היצירות כליות: סונאטה: ("לנגן" באיטלקית) יצירה לכלי סולו או לכמה כלים בעלת כמה פרקים מנוגדים היה אז (טריו סונאטה וסונאטה סולו וסונאטה צמבלו). קונצ'רטו – יצירה מיועדת לסולן או למספר נגנים ותזמורת (פירושים: נגינה משותפת, תחרות) (סוגים: סולו, גרוסו). סוויטה ("סדרה") יצירה בעלת מספר רב של פרקים, רובם ריקודים. המחולות מסודרים לפי עיקרון הניגודים. המוזיקה הפוליפונית (ריצ'רקאר, קאנוצה והחשובה-פוגה).

יוצרי התקופה: ויואלדי 1678-1741, באך1685-1750: נולד בעיר קטנה אייזנאך בגרמניה למשפחה מוזיקאלית, הכישרון נמצא אצלו בגיל צעיר ובגיל 15 כבר עבר לחיות חיים עצמאים. בשנות חייו לא זכה להוקרה, התפרסם 100 שנה אחריי מותו כשמנדלסון ביצע את מתאוס פסיון שלו בלייפציג 1829.נחשב לגדולי המלחינים הבארוקים. באך הנמנה עם הנצרות הפרוטסטנטית והשתמש בציטוטיפ ורעיונות מהכורל הפרוטסטנטי ביצירותיו בעיבוד פוליפוני בד"כ, המוזיקה שלו התבססה על רעיון אחיד ולא על דואליות. יצירותיו נחשבות לשיא הפוליפוניה, למרות שבתקופתו דגלו בהומופוניה. היה אב הפוגה, צורה פוליפונית אשר מתחילה בכניסה של קולות בזה אחר זה עם הצגת הנושא בסולמות T-D, ממשיכה בפיתוח הנושא בסולמות שונים ומסתיימת בסולם המוצא.כלי אהוב: עוגב: טוקאטה ופוגה ברה מינור לעוגב, הפסנתר המושווה (פרלוד ופוגה בדו מינור), מתאוס פסיון.

תקופה קלאסית: 1750-1810 במאה ה18 עבר בכל אירופה גל של שינויים שנגרמו בהשפעת תורת הרציו, תורה זו דגלה בשליטת השכלכגורם מרכזי על חיי האדם וטענה שההצלחה באה ע"י לפעול לפי השכל בלבד ולא מהרגש, בעקבות כך התפתחו מדעים, טכנו' ותחבורה. הערים התפתחו וגם התעשיה, הגיע מעמד הבורגנות, כוח האצולה יורד,המוזיקה יוצאת מארמונות האצולהונבנים אולמות קונצרטים ציבוריים, ההשכלה מתרחבת ויותר אנשים לומדים "תקופת ההשכלה", הייתה ב1789 המהפכה הצרפתית שמסרה "חופש שיויון ואחווה". המושג קלאסי: דרגה ראשונה, משהו נשגב ונעלה.

מרכז המוזיקה הקלאסית היה באוסטריה וינה שם היו היידן מוצרט ובטהובן.

מאפיינים מוזיקליים: ביסוס סופי של ההומופוניה. התגבשות מערכת האקורדים של המזור והמינור המבוססת על המשולשים הראשיים (TSD), התגבשות התזמורת הסימפונית כוללת קבוצות:1 כלי קשת (כינור, ויואלה, צלו, קונטרהבאס) -סולו, 2כלי נשיפה מעץ (חלילצד,אבוב,קלרינט,באסון.– תוספת לקשת ולפעמים סולו, נשיפה מתכת (חצוצרה וקרן יער)- להעלותאת עוצמת המוזיקה, כלי הקשה-טימפני, רעיון הדואליות- ביסוס הפרקים על שתי דמויות מנוגדות להוספת מתח. התגבשות צורת הסונאטה הקלאסית על עיקרון הדואליות- מבוסס על שני נושאים עיקריים שמופיעים באקפוזיציה בסולמות שונים (TD) אך ברפריזה מתקרבים ע"י ניגון בסולם אחד. התגבשות הסימפוניה, הסונאטה והרבעייה הקלאסיות. התפתחות האופרה- קריסטוף ויליבאלד גלוק עבד במשך כל חייו בבתי אופרה שונים באוסטריה איטליה צרפת ואנגליה והיה מאוד בקיא באופרות, באותה תקופה החלה מגמה של פרקים שלמים שנועדו רק להפגין יכולות ווירטואוזיות של כוכבי האופרה ללא קשר לעלילה, רפורמת גלוק- להעמיד את המוזיקה לשרות הפיוט, אין לנתק את העלילה או להאיטה בגלל תוספות מיותרות של קישוטים מוזיקליים, השאיפה העיקרית ליופי של פשטות. הפשטות, האמת והטבעיות הן חוקי היסוד של כל יצירה אמנותית.היידן, וולפגאנג אמדאוס מוצארט _1756-1791) נולד בזלצבורג באוסטריה, אבין היה מנצח כנר מורה ומלחין מוצלח. ההתפתחות המוזיקלית הייתה מדהימה בגיל 3 התחיל לנגן צמבלו, ב4 כתב את הקונצרטו הראשון, ב7 את הסימפוניה הראשונה, ב12 אץ האופרה הראשונה. בכנסייה ברומא שמע יצירה של אלגרי שבוצעה פעם שנה והייתה אסורה להעתקה תחת צו עונש (רכוש פרטי של אפיפיור) 10 שנים לפניי מותו עבר לוינה וחיבר יצירות רבות כגון נישואי פיגרו ודון גובני. לקראת מותו הזמינו ממנו את היצירה רקוויאם, וכשהוא כתב אותה הרגיש קושי רב והרגיש ממש כאילו הוא מלחין את המיסה שלו עצמו. המלחין הגואני של התקופה הקלאסית, למרות חייו הקצרים הספיק לחבר שפע של יצירות מופת בכל התחומים הידועים בתקופתו.מוצרט שייך לדור שבא אחריי הידן (למרות שיצירותיו האחרונות של היידן חוברו לאחר מותו). מוצארט עשה רפורמה באופרות שלו: לא זלזל  בחשיבות התמליל, ייחס אותה חשיבות למלל ולמוזיקה ולכן גם היה הראשון שכתב אופרה בגרמנית ולא באיטלקית בכדי שהמאזינים יבינו את המילים. גיבורי האופרה שלו הם לא גיבורים ואלים אלא אנשים רגילים בשר ודם. לכל גיבור היה אופי מוגדר בעוד שלקודמיו היה חשוב רק שינוי מצבי רוח.האופרות שלו פחות מלאכותיות ויותר מציאותיות אמיתיות והגיוניות. פיתח את הצד התזמורתי ולא רק את תפקידי הזמרים. הצורות המוזקליות שהשתמש הם ל רק אריות ורציטטיבים אלא גם דואטים שלישיות רבעיות ובנישואי פיגארו כמות אדירה. בטהובן (1770-1827) אביו החליט לעשות ממנו מוצארט שני כדי שיפרנס אותו, הכריח אותו להתאמן שעות רבות בכינור ובצמבלו וכבר בגיל 8 הופיע מול קהל. בטהובן היה מתוון בין התקופה הקלאסית לרומנטית ועד היו יש ויכוח לאיזה תקופה הוא שייך, התחרש, סימפוניה 9 לאחר שהתחרש.

תקופה רומנטית- נובע מהמילה רומאנסה-שיר בעל דימיון ורגש שמקורו בימי הביניים. מסוף המאה ה18 עד מחצית המאה ה19. הרומנטיקה התמרדה נגד המוסכמות המקובלות של זמנה. לעומת השכלתנות והאיזון ההארמוני של הקלאסיקה, העמידה הרומנטיקה את הרגש היצר והדימיון וקראה לשיבה של הספונטניות הבלתי אימצעית של הטבע. לעומת החוקיות והשיטתיות של התקופה הקלאסית, כעת המדעיות נטתה למיסתורין ולעל טבעי. כעת היה דגש לאינדיוידואליזם ועל הטבע האנשוי ולא על האיפוק.

הגורמים לבו התקופה: לאחר מפלתו של נפוליואון ב1815 התחילה באירופה תקופה של ראקציה, הוחלט בועידה שהתקיימה (קונגרס וינה) להחזיר את אירופה למצבה לפני המהפכה: המלכים הוחזרו לשלטון, הכנסיה והאצולה שוב קיבלו זכויות יתר, מעמד הבורגנים והאיכרים שוב נעשה נמוך. הצנזורה נעשתה בכל תחומי החיים: אומנות, עיתונות וספרות.. לעומת זאת החלה תסיסה של לאומיות בקרב לאומים שונים והגיעה לשיאה באביב העמים שבו עמים קטנים (הונגרים, צכים, פולנים, החלו להתמרד ולדרוש עצמאות מהמעצמות (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה).

רעיונות מרכזיים בתקופה: האני במרכז, האמן מביא את רגשותיו וחלקן אפילו את חייו (אוטוביוגרפיות). הדגש הוא על הצד הרגשי ולא על השכל. האישיות והפרט נמצאים לעיתים בקונפליקט עם הסביבה וקונפליקט בין החלום והמציאות. בריחה מהמציאות לעולמות אחרים: לעבר (ימי ביניים), ארצות רחוקות (אקזוטיקה) לעולם דימיוני (אגדות) בעיקר בגלל המציאות החברתית פוליטית הקשה באירופה.

תכונות המוסיקה: המוסיקה מושמעת בעיקר באולמות קונצרטים ציבוריים ולא בארמונות האצולה. המלחין עצמאי מבחינה כלכלית. מתפתח עוד יותר הסגנון הויטואוזי. הפסנתר הופך לכלי המרכזי של התקופה. נטיה לשילוב אמנויות, התפתחות המוזיקה התוכניתית (יכולה להיות בשם היצירה בלבד או בקטקסט נלווה)

מאפייני השפה המוזיקלית:מנגינות שירתיות. הרמוניה עשירה, לעומת מיעוט אקורדים (TSD) בקלאסית, ריבוי אקורדים (כולל משולשים משניים), תשומת לב רבה יותר לצבע וגוונים, שילוב המזור והמינור לסוגיו, מודולציות לסולמות "רחוקים" יותר. הרחבת התזמורת ע"י הרחבת מספר הכלים והספת כלים חדשים (נבל, טרומבון, טובה, קרן אנגלית, כלי הקשה)הבלטת כלים סולו. הצורות הכליות העיקריות הן עדיין הסונטה הסימפוניה, הרבעייה והקונצ'רטואך המבנה שלהם נעשה גמיש יותר וחופשי יותר, תלוי ברצון המלחין ולא רק בחוקי הלחנה קבועים. מופיעות צורות חדשות-מיניאטורות (יצירות קצרות בעיקר לפסנתר), צורות רב פרקיות הופכות לעיתים לפרק אחד, מצד שני המיניאטורות לפעמים מתחברות ליצירה ארוכה אחת מעין מחרוזת. האופרה ממשיכה להתפתח ומגיעה למימדי ענק מבחינת אורך ומספר משתתפים. עולה חשיבות הליד (שיר אומנותי בליווי פסנתר) מלחינים: שומאן, מנדלסון, צייקובסקי, פרנץ שוברט (1797-1828) נולדת בוינה, בן למורה עממי וצ'לן חובב. תוך חודשי לימוד ספורים השיג את מוריו בנגינה ובגיל 10 הכריז מורה המקהלה שלו "הילד יודע כל דבר עוד לפניי שאני מתחיל להסביר לו". בגיל 14 החל ללמד בבית הספר של אביו מבלי שרצה (בכדי שלא יתגייס), לאחר שנתיים פרש, עבר לוינה והקדיש את חייו להלחנה. שם חי כל הזמן אצל חבריו ללא בית ונשען על תמיכתם הכלכלית. היה יושב בבתי קפה עם חבריו ומתחיל לכתוב קטעי יצירות שהיו בראשו על פיסות מפית. בשלב מסוים בחייו חלה במחלה קשה שלבסוף נפטר ממנה. הוא חי בעוני וללא פירסום, והקונצרט הפומבי הראשון שלו היה סמוך ליום מותו. כתב למעלה מ600 שירים (לידים) כיוון שהתעניין מאוד בשירה. הלחין שירים של גדולי היוצרים בתקופה (גיתה, שילר, היינה) הנושאים בשיריו תואם אתץ התקופה הרומנטית (אהבה, רגשות עזים, געגועים,דמויות מן הטבע, אגדות). שוברט ידע להתאים בצורה מדהימה את הלחן לתוכן המילים, והלחן השתנה עם אווירת השיר עצמו. בין שיריו הידועים שר היער- זוהי גם הראשונה שכתב בגיל 18. עוד: "דג השמך". כתב גם סרנדות, מיניאטורות וסמפוניות (הסימפוניה ה8 הבלתי גמורה, 2 חלקים במקום 4)